רקע
קליטת חברים בקיבוץ של פעם
מקדמת דנא נשען הקיבוץ על הקליטה כאחד מיסודות קיומו. מטבע הדברים, בקיבוצים קטנים יש להקדיש יתר תשומת לב לעניין זה, שאם לא כן, יזדקנו המייסדים, ילכו לעולמם ולא יבוא איש אחריהם.
המקורות הבסיסיים של קליטת החברים ההיסטורית היו בני משק, חברות נוער וגרעיני נחל. כמו כן נהגה קליטה "מבחוץ" קרי, משפחות בוגרות הפונות ומבקשות להצטרף.
שנות המשבר והנטישה
כפי שכבר כתבנו כמה פעמים בסדרת מאמרינו זו, נקודת ההתחלה למניין "ההיסטוריה הקיבוצית של הזמן החדש" הינה באמצע שנות השמונים, עם פרוץ המשבר הכלכלי הכבד.
באותן שנים, בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים, היו קיבוצים שהגיעו לפת לחם, שכן קו האשראי שלהם נסגר על ידי הבנקים.
אורחות החיים דאז הכתיבו קשר הדוק בין המצב הכלכלי של הקיבוץ לבין רמת החיים של החבר, במובן זה, שכאשר לקיבוץ לא הייתה אפשרות לקנות אוכל, לחבר לא היה מה לאכול.
על הרקע הזה החל גל עצום של עזיבת הקיבוצים.
מדובר בתהליכים אשר בשל היקפם הגדול, איימו למוטט חלק מהקיבוצים ולו רק בשל החוב שנוצר כלפי אותם חברים בגין תשלום `דמי עזיבה`.
בעבר, לפני תחילת עידן הקיבוץ המתחדש, חבר הקיבוץ היה חייב להעמיד את כל כוח התפרנסותו לרשות הקיבוץ. מנגד, התגבשה תפישה, במהלך שנות השבעים, שלחבר קיבוץ שעוזב את קיבוצו מגיע תשלום על השנים שבהן עבד ותרם לקיבוץ, דבר שלא היה קיים או נהוג לפני כן.
דמי העזיבה משולמים מכוח "הכללים בדבר חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ" ומורכבים משני חלקים:
א) קצבה או חלק יחסי ממנה לפי שנות העבודה של חבר הקיבוץ כחבר בקיבוץ בין גיל 30 לבין גיל הפרישה. סכום זה משולם עם הגיע החבר לגיל פרישה (מחוץ לקיבוץ) או קרן הפנסיה של החבר עם עזיבתו, לפי בחירת הקיבוץ.
ב) מענק עזיבה המורכב מסכום כסף קבוע לכל שנת חברות, מוכפל בשנות החברות ובנוסף תוספות לסכומים הללו המורכבות מוותק החבר (תוספת בגין ותק) וכן בשל מצב משפחתי (יחיד יקבל יותר, יחסית, ממחצית הסכום של בני הזוג וכן יש תוספת בגין ילדים קטינים).
סכומי המענק עבור משפחות ותיקות יכול להגיע למאות אלפי שקלים חדשים. מכאן שניתן לחשב בקלות את גובה התשלומים בגין דמי עזיבה שנדרש קיבוץ לשלם במקרה שבו עשר משפחות עוזבות בבת אחת את הקיבוץ, אשר ממילא נתון בקשיים כלכליים. עלול להיווצר מצב שבתוך שנה הוא יקלע לחובות של כ-5 מיליון ש"ח, בגין תשלום דמי העזיבה.
הדברים הובילו לכך שרשם האגודות נאלץ להתערב ולאפשר, בתקנה מיוחדת, לקיבוצים חדלי פירעון לפרוס את התשלומים בגין דמי העזיבה (הכוונה ל"תקנת מסדה" שלאחר מכן הורחבה לקיבוצים רבים).
הקיבעון האידיאולוגי
בתהליך עזיבת החברים עקב המשבר, שהחל כאמור במהלך שנות התשעים, נחשפה תופעה אבסורדית, לפיה, הקיבוץ נוהג ביתר אחריות ומחויבות כלפי החבר שעזב, המקבל מהקיבוץ דמי עזיבה, מאשר כלפי החבר הנשאר, שגודל תקציבו האישי נותר כצרור נקוב. תפישת העולם הקיבוצית הייתה כי תחילה יש לשלם חובות (למשל לבנקים ולחברים שעוזבים), והחבר אינו נתפש כגורם שיש כלפיו מחויבות כלכלית בהווה.
במחצית השנייה של שנות התשעים, היתה תחושה שהקיבוץ הישן מחשב את קצו לאחור. הנהגת התנועה הקיבוצית של אותם ימים הפכה להיות מאובנת לחלוטין מבחינת תפישת עולמה, עד כדי כך, שבהתעלמה מהצורך לבצע שינוי פנימי, היא נמנעה מלהתנגד לתופעת "ההרחבה הקהילתית" שהחלה לנדוד מהמושב אל הקיבוץ, תוך שהיא נשענת על אמירות מהסוג של "שוב נראה ילדים על המדרכות".
הרחבות קהילתיות
על רקע התאבנותו של הממסד הקיבוצי מחד, והנטישה ההמונית של חברי הקיבוץ מאידך, החל תהליך שביקש לאמץ את מודל ההרחבה הקהילתית לקיבוץ כתחליף לתהליכי הקליטה לחברות, אשר באותה עת, נראה היה כי עברו, חלפו מהעולם. המודל שתומכי המהלך ראו לנגד עיניהם היה של מעין יישוב נפרד נוסף, בצמוד לקיבוץ, אשר במהלך השנים יבלע לתוכו את הקיבוץ המזדקן ויהפוך כולו ל"יישוב קהילתי" כזה או אחר.
באותם ימים תוכננו גדרות (ממש) בין שני "היישובים", ולמעשה נוצרו שתי תוכניות מתאר מפורטות נפרדות לאותו היישוב.
מניעים שונים הניעו קדימה את "מפעל" ההרחבות הקהילתיות: ראשי מועצות אזוריות שרצו יותר תושבים בתחום המועצה, חברי קיבוץ מזדקנים שערגו לשמוע קולות ילדים, מנהלים ופרנסי קיבוצים שראו בהרחבה הזדמנות להעשיר את קופת הקיבוץ, וכן הלאה.
חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה
הגורמים הקיבוציים שדחפו למפעל ההרחבות לא השכילו לראות שהם מצטרפים למעשה למהלך שכבר מיצה את עצמו בכל הנוגע ליכולות להפיק ממנו רווחים.
ואכן, ב-1998, זמן קצר יחסית לאחר שהקיבוצים החלו להתעניין בנושא ההרחבות הקהילתיות, ולאחר שמסה קריטית ואף יותר מכך של המושבים כבר השלימו את המהלכים העיקריים הקשורים בהרחבות הקהילתיות, פרסם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, חוות-דעת משפטית, שסימנה למעשה את סוף הדרך של ההרחבות הקהילתיות בכלל, ושל ההרחבות הקהילתיות למטרות רווח בפרט. במקביל, הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה שברבות הימים נודעה כבג"ץ "הקשת הדמוקרטית המזרחית".
פרשת "הקשת המזרחית"
העתירות החברתיות שהיוו את הבסיס לפסק הדין בעניין הקשת המזרחית עסקו בדרישה לביטול החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שאף לא אחת מהן עסקה בחברי קיבוץ או בקליטה של חברי קיבוץ.
על אף זאת, ועל אף שפסק הדין לא טיפל כלל בסוגיות הקשורות להמשך דרכו של הקיבוץ כקיבוץ מתחדש ובגורל חבריו נתפש פסק הדין כגורם בעל השפעה מכרעת וכזרז המרכזי ביותר למהלך הידוע כיום כ"צמיחה דמוגרפית" בקיבוצים, והוא הקבלה לחברות באגודה השיתופית החקלאית קיבוץ של חברים חדשים. כל זאת, כאמור, על אף שאין בפסק הדין התייחסות לחברי קיבוץ, לקיבוץ המתחדש, לזכויותיהם וחובותיהם של חברי קיבוץ בכלל ולתהליכי קליטה בפרט.
בפרשת הקשת המזרחית התמקד בית המשפט העליון בשאלה: האם רשאים היישובים החקלאיים לגבות את סכומי ההנחות בגין דמי ההיוון עבור הקרקע שנותנת המדינה מחוכרי אותה הקרקע?
מדובר היה שם בהחלטות 717,727, ו-737 של מינהל מקרקעי ישראל שעסקו בשינויי ייעוד של קרקע חקלאית למטרות תעסוקה ומגורים (שלא לצורכי היישוב) והוחכרו במחירי הנחה.
בית המשפט העליון קבע כי היישובים אינם רשאים לגבות את הפער שבין מחירי ההנחה שהמדינה נותנת בגין הקרקע (עליה ויתר היישוב) לטובת המתיישב או היזם.
על רקע קביעתו זו ביטל בית המשפט את שלוש ההחלטות הנ"ל ותחתן קיבלה מועצת מקרקעי ישראל את החלטות 949, 959 ו-969 שקורותיהן הינן פרשה בפני עצמה.
החלטות 969 ו-751 שהן החלטות מועצת מקרקעי ישראל העוסקות בשיוך דירות לחברי הקיבוצים והמושבים השיתופיים, לא נדונו ולא אוזכרו כלל בפרשת הקשת המזרחית.
המהפך בתנועה הקיבוצית
כפי שכבר כתבנו בעבר, ברקע האירועים המתוארים לעיל, התחולל מהפך של ממש בתנועה הקיבוצית. ההנהגה המאובנת והשמרנית של התנועה הפסידה את מקומה לאנשי השינוי וההתחדשות. מסע הבחירות למזכיר התנועה בשנת 2000, אשר בסופו נבחר נתן טל משפיים, עמד בסימן "החבר במרכז". עבודת המטה שנעשתה במהלך החודשים הראשונים לכהונתו של נתן טל התרכזה בשיוך דירות לחברי קיבוץ, כמהלך שנועד להוות את העוגן והמנוף המרכזיים למהפכה שכותרתה "החבר במרכז", ואשר ברבות הימים נודעה כ"הקיבוץ המתחדש".
שיוך דירות כמכשיר להגדלת ביטחון החברים הוותיקים ולצמיחה דמוגרפית
מטרת תהליכי השינוי המבני בתנועה הקיבוצית הייתה להבטיח את המשכיותה קרי, המשך קיומם של הקיבוצים. כדי לשרת מטרה זו הייתה מוטלת על העוסקים בכך, החובה לבחון מה הם התנאים העומדים בבסיסה.
אחרי שנים ארוכות של חיים בצל משבר מתמשך ואיום קיומי יום יומי, ברור היה שראשית יש לדאוג לתנאים החומריים של החברים הוותיקים ושל החברים החדשים.
בהיעדר ביטחון קיומי בסיסי היה ברור כי החברים הוותיקים לא יסכימו להתחלק במשאביהם ולהשקיע אותם. על כן, ולאור ההבנה בדבר נקודת המפגש בין הדורות, הפך שיוך הדירות לביטוי המוחשי והמרכזי של עניין זה.
שיוך דירה העניק לחבר הוותיק ביטחון אישי בסיסי בזכות העובדה, שהדירה היא נכס שאינו תלוי בביצועים הכלכליים של הקיבוץ בו הוא חבר.
לעומת זאת, שיוך דירה לחבר החדש, אותה הוא בונה על חשבונו, משמעו, הכרה בטענה לפיה לא ניתן לדרוש מזוגות צעירים, בישראל של שנות האלפיים, להניח את מיטב כספם על נכס שלא יהיה בבעלותם. במובן זה, הקיבוץ הישן כלל איננו, באופן המובהק ביותר, "של" חבריו, זאת, בשונה מהקיבוץ המתחדש, שהוא במידה רבה אכן "של" חבריו.
הפסקת העזיבות ותחילת השיבה הביתה
באופן אירוני למדי, בניגוד לכוונותיו ושלא על פי רצונו, היה זה מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") שעזר לקיבוצים להשלים את המהפך בחשיבה ובתודעה, בכל הנוגע לשיוך הדירות והקליטה לחברות כמהלך המרכזי של התנועה הקיבוצית בדרך למהפכת הקיבוץ המתחדש.
היה זה למחרת פרסום פסק הדין בעניין הקשת המזרחית כאשר החלו שמועות אודות כוונת המינהל להתארגן ולהשתלט, הלכה למעשה, על כלל הקרקעות "הנטושות" שבקיבוצים, קרי, בכל קיבוץ ששיעור בתי האב בו נמוך משיעור הנחלות שהוקצו לו, תכנן המינהל "להפקיע" את ההפרש, הן בשטח המחנה (היינו לשווק בעצמו מגרשי מגורים שבתוך הקיבוץ) והן בשטחי חקלאות, מבני המשק ושטחי התעשייה.
רעיון זה, מופרך ככל שהוא נשמע, הינו רעיון שמינהל מקרקעי ישראל עוסק בו מזה שנים ברצינות גמורה, אך ללא יכולת מעוגנת בחקיקה לבצעו.
על כל פנים, על רקע הרושם הקשה מאוד שהותיר פסק הדין בעניין הקשת המזרחית מחד, ועל רקע הכיוון האסטרטגי אליו ממילא פנו הקיבוצים מאידך, "האסימון נפל" מהר מאוד. עשרות קיבוצים השלימו בתוך שבועות מהלכים של אימוץ החלטה 751 (שיוך דירות) וקליטת חברים והוכיחו שכשהם רוצים, הם אפילו יכולים לקבל החלטות תחת לחץ.
על כל פנים, מאז 2003, סטטיסטית, אין יותר קיטון במצבה הדמוגרפי של התנועה הקיבוצית אלא גידול הולך וגובר בלבד.
עד כאן הרקע למהלכי הצמיחה הדמוגרפית בשנים האחרונות והקבלה לחברות בקיבוץ המתחדש. נבחן כעת את העניין מזוויותיו המשפטיות השונות.
צמיחה דמוגרפית בקיבוץ מתחדש – מהותה
צמיחה דמוגרפית = קבלה לחברות באגודה השיתופית חקלאית קיבוץ
ייאמר מיד וכאן ועכשיו, אין גידול וצמיחה של קיבוץ ללא חברים.
חבר קיבוץ הוא חבר קיבוץ. התנאי לקבלה כחבר קיבוץ הוא קבלת אישור האסיפה הכללית של הקיבוץ.
"חברויות" באגודות שיתופיות לווייניות, כגון: אלו המנסות "לחבר" בין תושבי ההרחבה הקהילתית לבין חברי הקיבוץ, שנויות במחלוקת במישור שבין הרשויות לבין עצמן ועל כל פנים, הן אינן יוצרות "חברות" במובן המקורי והטבעי של "חברות באגודה שיתופית". בקיבוץ בו קיימת הרחבה קהילתית המליץ רשם האגודות השיתופיות להקים אגודה שיתופית מוניציפלית/ קהילתית שהחברים בה יהיו הקיבוץ, חבריו ותושבי ההרחבה.
במצב דברים זה נוצרים גם התנאים לפיצול הוועדים (בין ועד האגודה השיתופית החקלאית לבין הוועד המקומי). לאור זאת תוצאותיו הצפויות של תהליך ריבוי ה"תושבים" בהרחבות קהילתיות הינו מצב שבו תהיינה שלוש רשויות המתחרות על הבכורה (האסיפה וועד האגודה החקלאית, האסיפה וועד האגודה המוניציפלית, והוועד המקומי).
זוהי דוגמה מובהקת כיצד ריב סמכויות מתמיד יכול לייצר התפוררות פנימית.
למהותה ותמציתה של החברות בקיבוץ המתחדש פנים רבות. ננסה להבהירה בשתי נקודות עיקריות.
ראשית, הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות האגודה ולהיות שותף בהחלטותיה.
שנית, מידת השותפות בעזרה ההדדית המתקיימת בין חברי הקיבוץ.
הזכות לבחור ולהיבחר
זכות זו הינה הזכות החוקתית הבסיסית ביותר במסגרת חברות באגודה השיתופית. משמעות הדבר בקיבוץ הינה שכל חבר, כולל החבר החדש, רשאי להעמיד את עצמו לבחירה למוסדות הקיבוץ וכמובן להשתתף בבחירתם. הזכות לבחור ולהיבחר מבוססת על קול אחד לכל אחד ללא זכויות וטו. בכך מומחשת באופן המובהק ביותר שותפות הגורל הנקשרת בין חברי הקיבוץ מעצם היותם חברי אותו הקיבוץ.
עזרה הדדית בקיבוץ המתחדש
מקור החובה לשותפות בעזרה ההדדית בקיבוץ מצוי בתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: "התקנות").
הסעיף המרכזי שעוסק בעניין זה הינו סעיף 10 לתקנות, אשר מציג את הגמישות ואת קווי הגבול שבהסדר האפשרי שבין הקיבוץ המתחדש לבין חבריו.
בסעיף 10 לתקנות מוגדרים התנאים הבאים:
- הקיבוץ רשאי לסכם עם החבר כי החבר יכול למכור את כל הכנסותיו לקיבוץ.
- אם סיכם הקיבוץ עם החבר כאמור לעיל, הוא לא יהיה זכאי לסיפוק צרכיו על ידי הקיבוץ.
- גם אם סוכם ההסדר מהסוג האמור, על החבר לתרום לקיום הערבות ההדדית שבין חברי הקיבוץ בסכומים ובשיעורים שקבע הקיבוץ.
- יכולה להתקיים שונות בין החברים העונים על רכיבים 1,2,3 ושמוגדרים "חברים בעצמאות כלכלית" לבין חברים שאינם בעצמאות כלכלית, בכל הנוגע להכנסות הנמסרות לקיבוץ על ידי החבר ו/או להיקף הערבות ההדדית הנתרמת על ידי החבר.
- היקף ההשתתפות במסירת ההכנסות ו/או בתרומה לערבות ההדדית יכול להשפיע על היקף ההשתתפות וההנאה של החברים, באופן יחסי, בנכסי הקיבוץ ובהכנסותיו.
מכאן אנו למדים שבקיבוץ המתחדש חובה על החברים לתרום לערבות ההדדית, אם כי ניתן לייצר דיפרנציאציה לגבי כך, כמו גם לגבי תשלום "המיסים הפנימיים" (בשפת התקנות: "מסירת הכנסות") וניתן לייצר קשר בין היקף ההשתתפות והתרומה לקיבוץ ולחבריו של החבר לבין היקף ההשתתפות והקבלה מנכסי הקיבוץ לאותו החבר. משמעות הדבר, שהקיבוץ יכול להיערך טרם תחילת הקליטה ולקבוע, למשל, שחברים נקלטים אמנם חייבים להשתתף במימון "רשת הביטחון" של הקיבוץ ואף יהיו זכאים לה, אך העזרה ההדדית שהם ישלמו בעבורה לא תכלול את ההפרשות לפנסיה התקציבית. פנסיה זו, מחד, תמשיך ותשולם על ידי הקיבוץ ותעוגן כהתחייבות בלתי חוזרת לטובת נושה מועדף, קרי החברים הוותיקים. החברים הצעירים מאידך, חייבים בצבירת פנסיה בעבור עצמם (במסגרת תגמולי רשת הביטחון ישנה גם הפרשה לפנסיה מינימלית).
ישנם המכנים את מגוון ההסדרים הכלכליים הבאים לידי ביטוי בסעיף 10 לתקנות, "חברות חלקית" ו"חברות מלאה" וכיוצא באלו.
חשוב להדגיש, כי ביטויים אלו אינם משקפים את המציאות הנובעת מתקנה 10. האפשרות לבצע הבחנות בין אוכלוסיות, וכן לקשור בין תרומה לתמורה, הן אבני יסוד בקיבוץ המתחדש שעיקרון ההתחשבות בוותק החברים הוא רכיב יסודי מבין רכיביו.
כך לדוגמה, ההתחשבות בוותק החבר במהלך שיוך הדירות בקיבוץ המאופיין באוכלוסייה רב דורית. המהלך הפשוט הינו קיזוז בין שווי הדירה (מבונה בלבד) שנבנתה על חשבון הקיבוץ לבין זכויות החבר למענק העזיבה (שנצברות בהתחשב בוותקו), תוך קביעת קריטריונים לתשלום היתרה (זכות) לחבר דרך שיוך אמצעי הייצור.
ממילא, מנקודת מוצא שוויונית, נניח שתי דירות בעלות שווי בנייה זהה, חברים בעלי ותק שונה יקבלו נכסים וכספים בהיקפים שונים וכל זאת כחלק ממהלך של "יישור קו" בין האוכלוסיות וכחלק מהשינוי המבני בקיבוץ.
חברות בקיבוץ המתחדש
התבוננות בשלוש התקנות האמורות מלמדת שהקיבוץ וחבריו רשאים כיום לעצב הסדר דיפרנציאלי בכל הנוגע לתמורות (בין אם כדיבידנד, בין אם כסיוע ובין אם כרכוש/דירה) שהקיבוץ נותן לחבר תוך העדפתו של החבר הוותיק על פניו של החבר החדש.
גישה זו, שהיא הגישה שבסעיף 10 לתקנות הערבות ההדדית, הינה אחראית ומאוזנת. כפי שהבהרנו לעיל, האפשרות לייצר הבחנה בין רכיבי העזרה ההדדית ("רשת ביטחון" ו"פנסיה תקציבית") ולהתיר שותפות רק בחלק מרכיביה, מהווה תשובה מדודה וראויה לשני הגורמים המרכזיים במשוואה. החבר הוותיק (והפנסיונר בפרט) מסכים לקליטת החבר החדש, שכן הוא יודע שהקיבוץ מחויב בפנסיה בעבורו בעדיפות על כל נשייה אחרת ולכן יכול להיפתח למכלול התועלות הנובעות מקליטתם של חברים חדשים, ואילו החבר החדש היודע כי הנטל הפנסיוני הכבד שהקיבוץ נושא בו עבור חבריו הוותיקים לא מוטל על כתפיו, יכול להצטרף בלב שקט למערכת של עזרה הדדית (שאף היא, בל נשכח, עולה בכמאות אחוזים על ערך העזרה ההדדית שהמדינה נותנת לאזרחיה) שהוא חלק ממנה והיא איננה מהווה נטל בלתי נסבל על הכנסתו.
יחד עם זאת, עלינו להיות ערים לתופעה, גם אם שולית במימדיה, שבמסגרתה קיבוצים שוללים לעיתים זכויות מהותיות (הזכות לבחור ולהיבחר ולהשתתף בהצבעות בנושאים מסוימים) מחבריהם החדשים כחלק מקביעת מערכי המחויבויות הכלכליים.
לדעת כותב המאמר, דבר זה חורג מגבולות תקנה 10. חשוב לזכור שאסיפת הקיבוץ שימשה מאז ומעולם כגורם שתפקידו היה ליישב ניגודים בכך שקיבלה החלטות מחייבות במקום בו התקיימו אינטרסים שונים, ולכן אין שום חידוש מהותי מנקודת מבט זו בתקנה 10, ובוודאי שאין בה כדי להצדיק מניעת זכות הצבעה בעניינים שונים.
הפן הפיזי של הצמיחה הדמוגרפית
מהלכי הצמיחה הדמוגרפית העלו לתודעה הקיבוצית-הציבורית דבר שמעולם לא עלה בדעת חברי הקיבוץ והנהגתו והוא העובדה, כי למוסדות ולרשויות המדינה (תכנון, מינהל וכן הלאה) תפישה משלהם לגבי הקיבוץ כיישוב נפרד ובראש וראשונה, לגבי גודלו המירבי של הקיבוץ.
מבלי להיכנס יתר על המידה לרקע ולטעם הדברים, עובדה היא שהקיבוצים (וגם מושבים ויישובים קהילתיים) מוגבלים באופן חמור ביכולתם לקלוט ולצמוח וזאת בעיקר באמצעות תמ"א 35 תוכנית המתאר הארצית המשולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור. האסטרטגיה המונחת בבסיס תמ"א 35 הינה ריכוז האוכלוסיות במדינת ישראל במרכזים עירוניים לשמירת שטחים פתוחים באופן היוצר מגבלות על התפתחות היישובים הכפריים. מגבלות אלו הן גם מגבלות של שטח וגם מגבלות של תושבים, שכן תמ"א 35 קובעת גם את צפיפות הדיור ביישובים (מספר מגרשים לדונם) וגם את היקף תושבי הקבע ביישוב (מספר המגרשים). מגבלות אלו קיימות בעיקר ובפירוט רב ביותר ביחס ליישובים הכפריים, ובהם הקיבוצים.
מגבלות אלו אינן נחלתן של עיריות ושל מועצות מקומיות.
לדעת כותב המאמר, הגבלת יכולתו של יישוב לקלוט, לגדול ולצמוח דמוגרפית איננה חוקית ואיננה חוקתית. בכל הנוגע לקיבוצים, קיומן של המגבלות האמורות הכריח אותם להיכנס לתכנון חברתי ודמוגרפי.
הצורך בתכנון חברתי ודמוגרפי בעקבות המגבלות בתמ"א 35
קיבוץ ממוצע במדינת ישראל זכאי לצמוח עד לתקרה של 350-400 בתי אב/מגרשים.
ישנם חריגים מעטים להיקפים האמורים והם בעיקר יישובים שהיו גדולים במיוחד ערב כניסת תמ"א 35 לתוקף, או יישובים פריפריאליים במיוחד.
לרוב, גודל הקיבוץ מבחינה דמוגרפית הינו 200 משפחות (ערב השינוי ותחילת הצמיחה) ומעלה.
מכאן שמחד, קיבוץ ממוצע יכול לצמוח בהיקף של כ-100% ביחס לגודלו מתחילת שנות האלפיים ומאידך, זו כל הצמיחה הנראית בעין ויש לקחת זאת בחשבון; כאשר היקף הצמיחה הנתון מוגבל, יש לבחון האם, למשל, יש להיעתר לביקוש המתעורר באופן מידי או לווסתו לאורך מספר שנים.
לסוגייה זו שני היבטים מרכזיים: הראשון, יכולתו המוגבלת של הקיבוץ לקלוט היקפי חברים חדשים מבחינה חברתית וכיצד יש לווסתה, השני, היקף קליטה מוגבל מחייב התחשבות בחברי קיבוץ ותיקים ובילדיהם בכל הנוגע למתן הזדמנות הוגנת ושווה להיקלט בקיבוץ לילדי כלל החברים הוותיקים.
ככל שתהליכי הקליטה והצמיחה הולכים ומשתרשים, כך הביקוש לחזור לקיבוצים, של בני משק ושל אזרחים שאין להם רקע מיוחד בקשר לקיבוץ, הולך וגובר.
המלעיזים יאמרו שמדובר ברצון להצטרף הנשען על הרצון "לחטוף" הזדמנות כלכלית, והמפרגנים יאמרו שיש רבים שישמחו לחיות בחברה המשלבת בין הזכות להיות "מצליחן כלכלי" לבין החובה לייצר עזרה הדדית בין חבריה.
כך או כך, עובדה היא שהביקוש עולה בהרבה על ההיצע ומחייב, עקב כך, תכנון מושכל וזהיר.
על פי כללי תמ"א 35 יש אפשרות לעדכן את הכללים הקבועים בה אחת לארבע שנים. מועד העדכון הראשון היה ב-2008. על רקע הדברים, נערכה התנועה הקיבוצית ופנתה באופן המסודר והמקצועי ביותר להתיר עדכון תקרת המגרשים/בתי אב בקיבוץ למספר קטן של קיבוצים אשר נתוניהם העידו על היותם מתקרבים לגבולות הגידול והצמיחה הדמוגרפית באופן מובהק. מינהל התכנון טרם סיים לערוך המלצותיו למועצה הארצית בקשר לעדכוני 2008 של תמ"א 35.
לסיכום
במהלך עשר השנים האחרונות עברה התנועה הקיבוצית מהפך מסחרר ממגמת דעיכה למגמת צמיחה.
הביטוי המרכזי לצמיחה הוא ההצטרפות ההולכת והגוברת של חברים חדשים לקיבוצי הקיבוץ המתחדש.
ניתן לומר בפשטות, כי אלמלא קיומן של מגבלות צמיחה על הקיבוצים, המפורטות מחד במסגרת תמ"א 35, ואלמלא היו התהליכים של קבלת היתר בנייה ביישובים הכפריים הקרויים קיבוץ כה מורכבים, מסובכים וממושכים מאידך, כי אז קצב הגידול בפועל היה גדול פי כמה וכמה מהנוכחי וזאת לאור הביקוש ההולך וגדל. עניין זה הוא כיום נחלתם של הקיבוצים בלבד, שכן ביישובים הקהילתיים המגבלה נמוכה יותר והביקוש קטן יותר, ובתהליכים של פיתוח עירוני, ההיקפים של השכונות גדולים הרבה יותר.
למגבלות אלו, שחלק מתוכן מיוצר בכוונת מכוון על ידי המוסדות השונים וחלק מהן קיימים באופן מובנה במערכת, ישנה גם השפעה מבורכת כי הן מחייבות התמודדות ובירור משמעותי יותר של הקיבוץ והמצטרפים אליו, בינם לבין עצמם.
על אף שעדיין מוקדם לקבוע איזה מין קיבוץ יהיה הקיבוץ המתחדש תחת הנהגתם של החברים החדשים הנקלטים בו, עצם העובדה כי חודש הדור הבא בחייו של הקיבוץ המתחדש היא למעשה בשורתו של העשור שהסתיים.
כיצד יתפתחו הדברים מכאן והלאה – זו שאלה הפתוחה לעשור הבא.