הקיבוץ כיישוב נפרד מאמר שני בסדרת המאמרים "קווים לדמותו של הקיבוץ המתחדש

 

הקיבוץ כעסק בעל אמצעי ייצור

 

אחד ממאפייני הקיבוץ הוא היותו עסק לכל דבר. לקיבוץ, כמו לכל עסק, יש מאזן, דוח רווח והפסד, תכנית השקעות וכללי מיסוי ורישום חשבונאים.

 

הקיבוץ כעסק מאופיין בקיומם של ענפי ייצור שונים. בראש ענפי ייצור אלה עומדת החקלאות לסוגיה (גידולי שדה, מטעים ובעלי חיים). יחד עם זאת, החקלאות אינה ענף הייצור, או בלשון אחרת – אמצעי הייצור, היחיד של הקיבוץ. כמעט לכל הקיבוצים יש לפחות מפעל תעשייתי אחד. כמו כן, לקיבוצים רבים יש פעילויות נופש עסקיות (צימרים, בתי מלון וכו`) ופעילויות פנאי מגוונות.

 

חשוב להבחין היטב בין אמצעי הייצור השונים. בעוד שהחקלאות, ובפרט גידולי השדה, אינה פרטית לגמרי, שכן ענפיה השונים מתנהלים על קרקע שנחכרה מהמדינה לצרכים אלו, הרי הפעילויות העסקיות והתעשייתיות הינן פרטיות לחלוטין ונמצאות בבעלות ובאחריות הקיבוץ לכל דבר ועניין.

 

השתלשלות העניינים טרם שיוך אמצעי הייצור

 

עם פרוץ המשבר הגדול בתנועה הקיבוצית באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, נרקמה עסקת חבילה בין הקיבוצים לבין הבנקים ולבין מדינת ישראל. עיקרי העסקה היו כדלקמן: הקיבוצים יבודדו את עסקיהם המניבים ויעבירו אותם אל מחוץ לאגודה השיתופית – חקלאית, שהיא הקיבוץ. כמו כן, ייקבע כושר ההחזר של אותם עסקים לגבי חלק מהחוב לבנקים, כשהוא פרוס על פני שנים רבות. יתרת החוב, שאין לגביה כושר החזר, תימחק על ידי הבנקים, ומדינת ישראל תאפשר את תהליכי הבידוד והבידול של אותם ענפים (תעשייה בעיקר), המהווים מקור לתשלום החוב, היינו תיאגודם בנפרד מהאגודה החקלאית קיבוץ – בפטור ממס.

 

לשם קידום עסקת חבילה זו ברמה הפרטנית, הוקם על-ידי שלושה הגופים הללו (בנקים, התנועה הקיבוצית והממשלה) גוף שנקרא "מטה ההסדר".

 

בחסות מטה ההסדר קודמו תפיסות, שכבר החלו נובטות קודם לכן בתנועה הקיבוצית, שעניינן תיאגוד העסקים בצורה נפרדת מהאגודה החקלאית קיבוץ. מהלך זה מוכר גם בשם "הפרדת העסק מהקהילה".

 

המהלך האמור נועד לשרת את המטרות הבאות:

 

  1. לבודד נכסים עסקיים מהקיבוץ, על מנת שהבנקים יוכלו להשתלט עליהם אם ההסדר ייכשל.

 

  1. לבודד עסקים שכישלון עתידי שלהם עלול להכביד על חיי הקיבוץ.

 

  1. לייצר פלטפורמה חשבונאית-משפטית המובנת לעולם שמחוץ לקיבוץ, במטרה לעודד כניסת משקיעים לעסקים השונים (תמורת ההשקעות נועדה בעיקרה לתשלום החוב לבנקים).

 

  1. לאפשר ניהול טוב יותר של הקיבוץ על ידי יצירת התמחויות בניהול, תוך הפרדת העסק מהקהילה, כך שיתאפשר ניהול נפרד שלהם.

 

התפתחותה והשתכללותה של "התורה" הנ"ל יצרה, למעשה, גם את האפשרות לבצע "שיוך נכסים יצרניים" לחברי הקיבוץ. אמנם בראשיתם של תהליכי התיאגוד, אפשרות זו לא נתפסה אצל העוסקים במלאכה כיותר מאשר אמירה מהשפה אל החוץ, בבחינת "גם לחברי הקיבוץ יש למה לצפות…", אך במהלך השנים, עם התפתחות ה"קיבוץ המתחדש" ותורת השינוי המבני, בד בבד עם התעצמותם של תהליכי ההבראה בקיבוץ, ובמשקו העסקי בכלל זאת, הפך עניין זה לרלוונטי יותר ויותר.

 

המצב נכון להיום

 

כיום, לאחר "עסקת תנובה", נותרו קיבוצים ספורים בלבד, שטרם הגיעו להסדר עם המערכת הבנקאית. המשק הקיבוצי התאושש ותפיסת הקיבוץ המתחדש הולכת ומכה שורשים. תהליכי ההצטרפות כחברים ההולכים ומתעצמים, יחד עם המודעות ההולכת וגוברת לצורך בהסדרים סוציאליים מוצקים עבור החברים הוותיקים, האיצו את התפתחותם של כמה מודלים, אשר על פיהם, בעיקר, מתבצעים מהלכי השיוך של אמצעי הייצור.

 

שיוך אמצעי הייצור – המודלים השונים

 

רקע

 

כאמור, קיימים מספר מודלים אפשריים לשיוך אמצעי הייצור.

 

בטרם נעבור לבחינת המודלים הקיימים, נבהיר שני מושגים הרלוונטיים להבנת התחום: "שיוך אמצעי הייצור" ו"פירות אמצעי הייצור". ב"שיוך אמצעי הייצור" הכוונה למהלך שביסודו הענקת זכויות קנייניות – ישירות ועקיפות – לחבר הקיבוץ באותם עסקים שהוחלט לשייכם. ב"שיוך פירות אמצעי הייצור", הכוונה לחלוקת דיבידנד, דהיינו חלוקת רווחים, בדרך כלל מתוך האגודה השיתופית – החקלאית – קיבוץ, מקום בו הקיבוץ וחבריו החליטו שלא לייצר זכויות קנייניות לחברים במהלך השיוך. מפתח החלוקה נקבע מראש, ובדרך כלל מבוסס על ותק החברים.

 

קיימים שני מודלים רווחים לשיוך אמצעי ייצור:

 

  1. שיוך "עקיף" לחברים באמצעות אגודה שיתופית חדשה ("אגודת חברים" בעגה המקובלת), אשר חברים בה חברי הקיבוץ והיא מחלקת דיבידנד לפי מפתח קבוע (בדרך כלל לפי ותק).

 

אגודת חברים כזו יכולה לאפשר גם פדיון ערך המניה או ערך החברות באגודה, ולחילופין, הורשת הזכות לחברות, שעמה גם הזכות להמשיך וליהנות מהזכויות הנובעות מהחברות.

 

  1. שיוך "ישיר", היינו הנפקה פרטית, שבמסגרתה נערכת הקצאת מניות לחברי הקיבוץ באותו עסק שמבקשים לשייך להם, בהיקף בו מבקשים לבצע את השיוך.

 

ניתן לומר בפשטות, כי מודל השיוך העקיף נובע באופן טבעי מדיני האגודות השיתופיות ומשקף תפיסה מודרנית של דינים אלו, ואילו מודל השיוך הישיר הינו, למעשה, ייבוא מדיני החברות לדיני האגודות השיתופיות.

 

חברה-בת וחברה אחות

 

אחת מהתוצאות הנילוות המבורכות, שנבעו ממהלכי השיוך העקיף, היא כניסתו של המושג "חברה אחות" (אגודה שיתופית-אחות) לעגה הקיבוצית.

 

בעבר נהגו יועציו המקצועיים של הקיבוץ לראות את החברים כמשוללי זכויות הלכה למעשה, דבר שבא לידי ביטוי בכך שגם את שיוך הנכסים העקיף הם נטו לבצע באמצעות חברה-בת, המוחזקת ב-100% על ידי הקיבוץ, שהיא בעלת זיקה עקיפה לחברים. התהליכים הנ"ל הפכו למיושנים, וכיום רווחת ההבנה, שבתאגיד הנשלט ב-100% על ידי הקיבוץ, אין כל בשורה "שיוכית" לחברים. הפעולה הרווחת היום הינה הקמת חברה-אחות, אשר יחד עם הקיבוץ מחזיקה בעסקים מוגדרים ונהנית מרווחי אותם העסקים. במילים אחרות, החברים באגודה החקלאית קיבוץ הם (כולם או רובם) חברים בתאגיד מקביל, הנהנה מזיקה לעסקים המשויכים. מהלך זה הפך למושכלות יסוד.

 

תפקיד האגודה השיתופית – קיבוץ במהלך שיוך אמצעי הייצור

 

לקיבוץ נודע תפקיד חשוב במהלך שיוך אמצעי הייצור, שכן השליטה בנכסים המשויכים, היא בידיו, ומכוח מעמדו זה הוא נדרש לעבודה משותפת עם תאגיד החברים (במסגרת השיוך העקיף).

 

החקיקה הרלוונטית

 

עניין שיוך אמצעי הייצור מוסדר בחקיקה, באמצעות תקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: "התקנות"). במהותן, תקנות אלו דומות לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005, בהן עסקנו בהרחבה יחסית במאמרנו הקודם.

 

ככלל, התקנות מכירות בזכותו של הקיבוץ לבצע "שיוך אמצעי ייצור", המוגדר כ:

 

"הקניית זכויות באמצעי ייצור של קיבוץ לחבריו."

 

"אמצעי ייצור" מוגדרים כ:

 

"נכסים יצרניים של הקיבוץ, למעט קרקע, מים, ומכסות ייצור."

 

בתקנות נקבע, כי שיוך אמצעי הייצור יהיה על חשבון דמי העזיבה וייעשה על בסיס קריטריונים שוויוניים, תוך התחשבות בוותק החברים ובכך שהוא מיועד לחברים – אלו שהתקבלו לפני "היום הקובע" של שיוך אמצעי הייצור ואלו שהתקבלו לחברות לאחריו.

 

עד כאן, ההנחיות והמגבלות הן בגדר המקובל.

 

לעומת זאת, בתקנה 5 לתקנות מופיע הסדר חדש, לפיו שיוך אמצעי הייצור ייעשה רק בתנאי שהקיבוץ לא יעביר את השליטה באותם אמצעי הייצור לחברים.

 

להזכיר, כי מדובר בנכסים פרטיים של גופים פרטיים (קיבוץ הינו התאגדות וולונטרית של אנשים והוא גוף פרטי לכל דבר ועניין), אשר כדבר של יום ביומו, הם נמכרים במלואם או בחלקם לגורמים פרטיים אחרים, כגון משקיעים (ישראלים וזרים), הם מונפקים בבורסה וכיוצא בזה.

 

לאור זאת, יצירת מגבלה על העברת זכויות המונעת מחברי הקיבוץ את השליטה בחברה, מהווה הפליה של חברי אותו הקיבוץ ביחס לאזרחים שאינם חברים בו (המגבלה לא חלה על חבר קיבוץ אחר) בקשר עם זכותם ויכולתם לנהוג מנהג שווה באותם הנכסים. אנו מתקשים להבין את הרעיון והטעם העומדים מאחורי תקנה זו.

 

על אף זאת, עצם קיומה של הרגולציה מסייע ליציבות המהלכים של השינויים המבניים בקיבוץ, ולשיוך הנכסים היצרניים בכלל זאת.

 

סיכום

 

מהלכי שיוך אמצעי הייצור עוסקים כדבר מרכזי בחברים הוותיקים, שכן הם מאפשרים לייצר עבור חברים אלה ביטחון סוציאלי מוגבר. במקביל, הולכת ומתהדקת הזיקה של חברים חדשים (שנקלטו לאחרונה) לקיבוץ באמצעות שיתופם באופן הולך וגובר בשיוך היצרני, בין אם במתן אפשרות לרכישת זכויות בתאגיד החברים שהוקם, בין אם בהיותם חלק מהנהנים מחלוקת דיבידנדים מהקיבוץ עצמו, ובין אם דרך יצירת תאגיד חברים חדש, שיכלול את כלל החברים ויטפל בנכסים נוספים על אלו שכבר שויכו. בדרך זו נהנים מהמהלך הן הקיבוץ והן חבריו, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

דילוג לתוכן