תמורות בתקנון הקיבוץ

פתיחה

 

במהלך השנה האחרונה פרסמנו סדרת מאמרים שתיארה את קווי המתאר המרכזיים של הקיבוץ המתחדש.

 

המאמרים עסקו בנושאים הבאים:

– הקיבוץ כיישוב נפרד

– הקיבוץ המתחדש כארגון רווחה

– שיוך דירות 

– שיוך אמצעי יצור בקיבוץ המתחדש

– צמיחה דמוגרפית – קליטת חברים חדשים בקיבוץ המתחדש.

 

כמאמר מסכם לסדרה, בחרנו לעסוק בתקנון הקיבוץ ותפקידו בתהליכי השינוי המבני.

 

רקע

 

מעמדו המשפטי של תקנון הקיבוץ

 

לכל אישיות משפטית מלאכותית יש מסמך התאגדות המגדיר אותה. האגודה השיתופית החקלאית מסוג קיבוץ איננה יוצאת מהכלל בעניין זה; מסמך ההתאגדות הראשי של הקיבוץ הינו התקנון, שדינו כדין הסכם בין הקיבוץ לבין חבריו ובין חבריו לבין עצמם.

 

מעל לתקנון הקיבוץ ניצבות פקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהוצאו מכוחה ומתחתיו מצויות החלטות האסיפה הכללית ואחריהן החלטות ועד האגודה, שהוא הגוף המנהל של האגודה השיתופית – הקיבוץ.

 

פקודת האגודות השיתופיות משנת 1937 (להלן: "הפקודה") הינה ייחודית בכמה וכמה היבטים, ובראש וראשונה בכל הנוגע לסמכותם מרחיקת הלכת של רשם האגודות השיתופיות ושל שר העבודה (שהוא השר הממונה) להתקין תקנות מכוחה, כמעט בכל נושא ועניין, וזאת מכוח סעיפים 64 ו- 65 לפקודה.

 

סעיף 12 לפקודה קובע, כי תיקון תקנון האגודה יהא בר-תוקף רק אם נרשם על-פי הפקודה וכי הרשם יכול לרשום או לסרב לרשום תיקון לתקנון, גם אם איננו בניגוד לפקודה. סמכויות כה מרחיקות לכת להתערב בהתארגנות פרטית ראויות היו כבר מזמן שיעברו מן העולם, אך הפקודה בעינה עומדת. יחד עם זאת, רשם האגודות מודע כנראה לבעייתיות זו ולכן הוא הקפיד להתקין בתקנות שעוסקות בקיבוץ המתחדש, סעיף הקובע שהתקנות הינן למעשה ברירת מחדל, והקיבוץ יכול לקבוע אחרת בתקנונו.

 

כך למשל, קובע סעיף 2 לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי יצור בקיבוץ 

המתחדש), התשס"ו-2005 כי "שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ יהיה בהתאם לתקנות אלה זולת אם נקבע אחרת בתקנונו…". הוראה דומה קיימת בתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ המתחדש), תשס"ו-2005.

 

מאידך, שונה המצב בתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ המתחדש), התשס"ו-2005. לאחר שרשם האגודות קבע ופירט מה הם הסכומים להם יהיו החבר ומשפחתו זכאים במסגרת של התנהלות בקיבוץ מתחדש, בא סעיף 8 לתקנות אלו וקובע, כי "הקיבוץ רשאי לספק את צורכי חבריו והצרכים המיוחדים גם מעבר לקבוע בתקנות אלה". כלומר, בנושאים אלו של ערבות הדדית, התקנות מהוות את ה"ריצפה" של זכויות החברים, בבחינת הבסיס, ולא "ברירת מחדל".

 

הסוגיות המשפטיות המתעוררות סביב מעמד רשם האגודות השיתופיות ומעמד התקנות ביחס לזכויות ולחובות חברי הקיבוץ, סמכויות האסיפה הכללית ותקנון הקיבוץ, הינן מורכבות. ניתן לומר, כי שנים רבות של עבודה משותפת הביאו לידי מצב שהוא, ככל הנראה, משביע רצון כלפי מרבית הנוגעים בדבר והראיה לכך היא מיעוט הסכסוכים המשפטיים בעניין. בשורה התחתונה, קיים סטטוס-קוו לפיו, הקיבוצים אינם דוחקים את סמכויות רשם האגודות השיתופיות לפינה, והרשם, מצדו, נוהג באופן מתחשב ביותר בסוגיות המתעוררות ופועל לפתרונן באופן שמייתר את הצורך בהיגררות להליכים משפטיים.

 

מאפייניו ההיסטוריים של תקנון הקיבוץ

 

מבחינה היסטורית, ולמעשה בשנות השבעים של המאה ה-20, נערכו תקנונים דומים, אך עם דגשים אופייניים ונפרדים לכל תנועה מהתנועות הקיבוציות (איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הדתי והקיבוץ הארצי). לכל קיבוץ, בכל אחת מהתנועות, היה בדרך כלל תקנון עליו המליצה התנועה אליה הוא השתייך.

 

תקנונים אלו נודעו בנוקשותם האידיאולוגית ובהיותם מלאכת מחשבת של "אוטופיה" קיבוצית (או לדעת אחדים – חלום בלהות קיבוצי), שבה נאסר על החבר לחלוטין כל רכוש פרטי מכל סוג וכל זכויותיו – כאזרח וכאדם – מועברים לאגודה.

 

לאגודה ניתן בתקנונים אלו כוח בלתי מוגבל כמעט לכפות על החבר השקפות עולם "קיבוציות" מובהקות, הכוללות גם דברים שהם כמעט בלתי נתפסים בימינו, כגון: החובה להיות חבר בקופת חולים הכללית כתנאי לחברות בקיבוץ.

 

ידוע מספר לא גדול של קיבוצים שלא שינו את תקנוניהם מאז היווסדם (לעיתים עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת) ועיון בתקנונים אלו מלמד, שמלכתחילה היה מדובר בתקנונים מאוד נינוחים ו"מרווחים" אשר אינם כופים הר אידיאולוגי כגיגית על הקיבוץ וחבריו.

 

עד אמצע שנות התשעים של המאה ה-20 לא נעשה שימוש רב בתקנונים ובכלל התקיימה מציאות משפטית דלה למדי בחצר הקיבוץ. השינויים שהתרחשו באורחות החיים נעשו על בסיס הסכמות שנוצרו בדיון ציבורי רחב, שנוצק להחלטת אסיפה שאושרה, או שהתרחשו במהלך חיי היום-יום.

 

כך לדוגמה, המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית נעשה במרבית הקיבוצים, במהלך שנות השמונים של המאה שעברה, בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוצים ובאופן שיטתי ומסודר.

 

לעומת זאת, פתיחתם של חשבונות בנק פרטיים על ידי החברים הייתה תופעה שפשוט "התרחשה" לה מבלי שהעניין נדון ואושר – או נשלל – על ידי גורם מוסמך כלשהו.

 

שתי התופעות שתוארו יכולות בקלות רבה להתפרש כתופעות שכדי לעגנן במציאות הקיבוצית יש צורך בשינוי התקנון, ולא היא.

 

הקיבוץ וחבר הקיבוץ בתקנון הישן

 

הסיסמה המרכזית שהובילה את מהלך השינוי בקיבוצים הייתה – "החבר במרכז". בראייה ההיסטורית של תקנון הקיבוץ, אין לסיסמה זו כל ביטוי.

 

ההיפך הוא הנכון.

 

המבקש לראות מה בדיוק היו יחסי הקיבוץ-חבר הקיבוץ במקורם, ילך לתקנון ויגלה מערכת יחסים משפטית הכוללת ויתור מוחלט של החבר על כל הזכויות האזרחיות המוקנות לו כאזרח, ונטילתן על ידי הקיבוץ על מנת לעשות בהן שימוש לפי ראות עיניו ולטובת מטרות קיבוציות, לאומיות וציוניות.

 

אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לעניין מרחיק לכת זה מצויה בתקנונים ההיסטוריים בפרק הקרוי "סמכויות". בפרק זה מוגדרות סמכויות הפעולה של הקיבוץ, וזאת לאחר שהוגדרו "יסודותיו" ("התאגדות חופשית של אנשים למטרות התיישבות, קליטה, קיום חברה שיתופית…" וכו`) ומטרותיו ("לייסד ולקיים יישוב המבוסס על חקלאות…לספק צרכיהם של החברים…לקיים ולמלא משימות המבצרות מעמדה, כלכלתה ובטחונה של מדינת ישראל…" וכו`). לאחר שהוגדרו, כאמור, היסודות והמטרות, בא פרק הסמכויות. שם, נמצא סעיף "סטנדרטי" לגמרי הקובע, כי "לשם קיום מטרותיו יהיה הקיבוץ מוסמך לפעול כמיופה כוח, בשמו ובמקומו של חבר הקיבוץ, בנכסיו של החבר, לרבות בכל פעולה למימוש נכסיו של החבר…" וכן הלאה.

 

מעניין לציין שסעיף זה היה מהראשונים שטופלו במסגרת הליכי שינוי התקנון, באמצעות החדרת המושג "נכסי החבר", ואלו לא היו חשופים לסמכות ההשתלטות האמורה של הקיבוץ.

 

מצב עניינים בלתי נסבל זה היה חייב להשתנות. כניסתה לתמונה של תפישת העולם הידועה כיום כ"קיבוץ מתחדש", ובאותם ימים כ"חבר במרכז", הביאה לפיתוחם של כלים משפטיים לרפורמה בתקנון הקיבוץ.

 

מהותו של השינוי התקנוני ביחסי הקיבוץ-חבר הקיבוץ

 

מהות השינוי שחל הינה מהלך משולב בו מחד, מוקנות לחבר הקיבוץ כל הזכויות המוקנות לאזרח במדינה ומאידך, הארגון-הקיבוץ אינו מתבטל ופס מן העולם.

 

לדוגמה, בקיבוץ המתחדש אין יותר מגבלה על זכותו של החבר ליהנות מהכנסות פסיביות כגון: רנטות, תגמולי הביטוח הלאומי, כספי פיצויים וכיוצא בזה. יתרה מכך, חבר קיבוץ הפונה לעזרת הקיבוץ נדרש להוכיח, כי פנה ומיצה את יכולתו לקבל את המגיע לו ממוסדות המדינה, ולרוב מדובר בתשלומי ביטוח לאומי מסוגים שונים. אבל לאחר כל זאת, במידה שמערכת העזרה ההדדית מצאה, כי יש לסייע לחבר, ומערכת שיקולי ועדת העזרה ההדדית לעולם גמישים יותר מאלו של המוסד לביטוח לאומי, או אז יקבל החבר את הסיוע הנדרש מהקיבוץ, שאילו היה "מתפרק" לא היה לעזר לאותו חבר בשעת צרה. מקורות הקיבוץ לעזרה לחבר הנזקק הם חבריו, אשר קיבלו על עצמם הסדר מתוקן הכולל תשלומים חודשיים לטובת העזרה ההדדית.

 

בהתאם לגישה זו, הופיע כוח חדש בתמונה הכוללת, הוא חבר הקיבוץ. חשוב לציין, כי אין זה כוח הבא לבטל את הכוח הקודם (הוא הקיבוץ), אלא בא לקיים עמו דיאלוג מורכב, שייעודו הינו מציאת נקודת שיווי משקל מעודכנת ליחסים שבין הצדדים, באופן שימנף את מצבם של שני הצדדים. זהו לב-לבה של מה שידוע בכינוי "המהפכה השמרנית" של השינוי המבני בקיבוצים.

 

זכויות וחובות חבר הקיבוץ בתקנון החדש

 

ביום שאחרי שינוי התקנון, יש לחבר הקיבוץ זכויות קנייניות לרבות זכות קניינית על דירתו, זכות לפרנסה, ולא פחות מכך, זכות להזדקנות בכבוד ולקבלת סיוע בעת צרה.

 

במקביל, על חבר הקיבוץ מוטלות חובות, כגון: החובה לתרום מהכנסתו לצורכי הכלל, לקיים את החלטות הרוב, לממש את הקניין שברשותו (ובפרט את הדירה) על פי כללים שלא יפגעו בחברה בה הוא חי. 

ההתפתחות הכרונולוגית של מערכת הערכים המעודכנת העוסקת בזכויות ובחובות החברים התפתחה בשני שלבים עיקריים לצורתה הנוכחית.

 

השלב הראשון, שהתקיים בין השנים 2000 ל-2005, היה שלב שבו הקיבוצים התמודדו עם הנושאים השונים די בנפרד, אם כי תוך כדי הידברות והתייעצות.

 

השלב השני, שהחל בשנת 2005, הינו השלב שאחרי פרסום דוח ומסקנות הוועדה לעניין הקיבוצים וחקיקת תקנות האגודות השיתופיות שעסקו בקיבוץ המתחדש, ובעיקר תקנות הערבות ההדדית, שיוך דירות ושיוך נכסי ייצור.

 

ההתפתחויות המהותיות (השינויים) שנעשו בתקנון נשענו על מספר יסודות: היסוד הראשון ינק השראה מתוך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שחרט על דגלו את הזכות לקניין כזכות יסודית ובסיסית המגיעה לכל אזרח. גם חברי הקיבוץ ביקשו ליהנות מזכות זו. הביטוי לכך בתקנון ניתן באמצעות הגדרת "נכסי החבר".

 

היסוד השני היה התפישה של העברת הדאגה לחבר מ"המצרך" אל "הנצרך". במילים אחרות, חובת ההתפרנסות היא הנורמה, והעזרה ניתנת רק לזקוקים לה. זהו שינוי משמעותי ביותר, בהזכירנו שבקיבוץ השיתופי מקבל כל חבר תקציב "אישי", שהוא תקציב קיום, וזאת ללא כל קשר לשאלה, האם הוא עובד לפרנסתו. הביטוי לכך בתקנון ניתן באמצעות הגדרת המושג "רשת ביטחון" והתנאים הנדרשים כדי להיות זכאים ליהנות ממנה, כמו גם הגדרת המושג "מיסוי פנימי" (שמופיע במגוון שמות שמשמעותם זהה), שקבע את חובות התשלום של החברים לקיבוץ לצורכי העזרה ההדדית.

 

היסוד השלישי עסק באיתור נקודת האיזון בין הנכסים המפורטים שיועברו לחברים, לבין אלה שייוותרו בבעלות הקיבוץ. אנו מוצאים ביטוי לכך כיום בתקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור) הקובעות, בין השאר, שעל הקיבוץ להישאר בעל שליטה בנכסי ייצור המשויכים לחברים. מקורה של תקנה זו בתפישת הקיבוצים עוד קודם לתיקון התקנה, כי יש לאזן בין הרכוש שיופרט לבין הרכוש שייוותר בידי הקיבוץ – לטובת צרכים כלליים. ככלל, הדברים נעשו על דרך של דיון מעמיק ורציני ביותר, בכל קיבוץ וקיבוץ. הדרישה לבירור הדברים לעומק והצגתם לציבור נענתה לרוב באופן הרציני והיסודי ביותר על ידי מובילי השינוי, וכל המעורבים בנושאים אלו מכירים היטב את עוביין ופירוטן של חוברות השינוי העוסקות בשינויי התקנון ובשינויים הנובעים מהן.

 

אחת הסיבות המרכזיות לאיטיות היחסית של השינויים המבניים בקיבוצים מחד ולהצלחתם המובהקת מאידך, הינה היותם של הדיונים בהם מקיפים ויסודיים ובשל כך גם אין כמעט סכסוכים המגיעים לערכאות משפטיות בנושאים אלו.

 

תקנון הקיבוץ והרוב הנדרש לשינויו

 

העניין המחודש בתקנון הקיבוץ שב והופיע עם תחילת מהלכי השינוי המבני. אין ספק, שתקנון הקיבוץ אוסר על החזקתו של רכוש פרטי על ידי חבריו ומכאן שקל יחסית לטעון, כי מהלכים הכוללים העברת רכוש פרטי לחברים מחייבים שינוי התקנון.

התופעה, לפיה שינוי של סעיפים מסוימים בחוקה או בחוקי יסוד מחייב רוב מיוחס כזה או אחר, איננה בלתי שגרתית. דרישת הרוב הנהוגה בארגונים ובחברות שונות הינה, בדרך כלל, רוב מוחלט (למעלה מ-50% מכלל החברים), או רוב של שני שליש מכלל המצביעים/חברים.

 

בעבר, בדרך כלל, ניתן היה לשנות את תקנוני הקיבוצים רק ברוב מיוחס של 75% מכלל החברים.

 

לא מוכרת דרישה, למעט בתקנוני הקיבוצים, לרוב מיוחס כה גדול (75% מכלל החברים) לשם שינוי התקנון כולו, ואף ללא הבחנה בין סעיפים. רוב חוסם כה משמעותי יכול היה לגרום לתופעות כגון "עושק הרוב" או "שלטון המיעוט" שכן, יכול בהחלט להיווצר מצב בו ישנו רוב משמעותי של חברים שהם בעד מהלך, ועדיין הרוב איננו מספיק.

 

לזכותם של רוב הקיבוצים שנתקלו בתוכם בתופעה של מיעוט הגדול מ-25% שמתנגד לשינויים, ייאמר, שהם פשוט הקדישו עוד זמן ועוד משאבים לנסות מחד, לשכלל ולשפר את תוכנית השינויים ומאידך, לשכנע עוד חברים בנכונותו של המהלך. באופן יחסי, על כן, אין כמעט פניות לבתי המשפט בקשר עם השינויים המבניים, שכן לרוב אלה נעשים בהסכמה רחבה.

 

מה עושים עכשיו עם הרוב המיוחס הנדרש לשינוי תקנון?

 

כמעט שאין קיבוץ שבנה מדרג של הרוב הנדרש לשינוי סעיפים בתקנונו. לעת ביצוע השינוי בתקנון, התופעה הרווחת הינה הורדת הרוב הנדרש לשינוי התקנון (בדרך כלל לשני שליש) או אף הותרת הרוב הנדרש לשינוי (75%) על כנו גם בהמשך. בשעתו נעשה ניסיון על ידי התנועה הקיבוצית ורשם האגודות השיתופיות לקדם את תהליכי השינוי באמצעות "הרצת" תוכנית שינויים ניסיונית בקיבוץ, אשר הרוב הנדרש לאישורה נמוך יותר מהרוב הנדרש לשינוי התקנון. לשם כך הותקנה תקנה 7א לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד) התשל"ו- 1976,  שאיפשרה לאשר תוכנית ניסיונית המשנה אורחות חיים בקיבוץ לתקופה של שנה ברוב של 60% מכלל החברים ושני שליש מהחברים המצביעים בפועל. יוזמה זו חוסלה לאחר שהוגשה כנגדה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, שהסתיימה בהסכמת המשיבים, קרי, התנועות הקיבוציות ורשם האגודות השיתופיות, לביטול התקנה.

 

ביצוע שינויים מבלי לשנות את התקנון

 

תופעה נוספת שהתפתחה בקיבוצים הינה ביצוע השינויים ללא שינוי התקנון. קיבוצים לא מעטים, כלל לא ראו לעצמם חובה לשנות את התקנון בבואם לבצע שינויים מבניים, אלא התבססו על החלטות האסיפה הכללית. לרוב, הדרישה לרוב מיוחס התקיימה ונענתה, ועל בסיס זה נוצרה נורמה של קבלת החלטות באסיפה הכללית בענייני השינוי המבני "ברוב הנדרש לשינוי תקנון".

 

ואכן, ניתן למצוא לא מעט קיבוצים אשר ניגשים לשינוי התקנון כעת, לאחר שהחליטו על השינויים שהם מבקשים לבצע ואף החלו בביצועם. יש להודות, כי מדובר בדרך שאיננה משוללת היגיון, שכן התקנון מגובש לאחר שההסכמות נוצרו ובוצעו ולא מלכתחילה, שאז לעתים רב הנסתר על הגלוי.

 

דיון לא פשוט, שככל הנראה לא יוכרע בקרוב, עוסק בשאלה: מה דינו של תקנון ששונה על ידי האסיפה הכללית אך לא אושר על ידי הרשם.

 

לכאורה, לרשם האגודות השיתופיות יש סמכות לפסול תקנון שהתקבל על ידי רוב חברי האגודה השיתופית וזאת לאור האמור בסעיף 12 לפקודה, כמפורט לעיל. על השאלה, האם סמכות זו חורגת מהאפשרות לפסול תקנון בשל היותו מנוגד לחוק או לערכי יסוד של המדינה, היינו, האם לחברי האגודה יש חופש להחליט בעצמם וכאוות נפשם על אורחות חייהם, או שמא רשאי פקיד ממשלתי (רשם האגודות השיתופיות) לקבוע, כי אין אפשרות שכזו, אין תשובה בפסיקה.

 

בפועל, מדיניותו הנבונה של משרד רשם האגודות השיתופיות הייתה, שלא לשלול תקנונים באופן רשמי ובכך נמנע העימות המיותר בשאלה כוחו של מי גובר, של הרגולטור או של הציבור.

 

התקנון כמבטא את השינוי המבני

 

השינויים שהתרחשו בחברה הקיבוצית חייבו את הקיבוץ, בבואו לשנות את תקנונו, להתנער מאותם ערכים שלא היוו עוד אבני יסוד בחברה המתחדשת, ובעת ובעונה אחת, להתמודד עם הצורך להגדיר מחדש את ערכי הליבה המהווים את הבסיס והטעם להתאגדות.

 

סוגי השינויים בתקנון

 

ניתן לחלק את שינויי התקנון באופן מעט כללי, לשלושה סוגים עיקריים:

 

• הסוג הראשון עוסק בהגדרת יעדי השינוי המבני ועקרונותיהם (שיוך דירות, שיוך נכסים יצרניים, שינוי אורחות חיים וצמיחה דמוגרפית).

 

• הסוג השני עוסק בסילוקם של סעיפים מיושנים, שאבד עליהם הכלח, כגון: חובת החברות בקופת חולים הכללית, איסור על רכוש פרטי וכיו"ב.

 

• הסוג השלישי עוסק בערכי היסוד של ניהול הקיבוץ כארגון (דמוקרטיה ישירה, אופן בחירת המוסדות וכן הלאה).

 

התקנון כמבטא את ערכי הליבה ויעדי השינוי המבני

 

האם שוויון בהכנסות הוא ערך ליבה? או שמא הערכים שיש לטפל בהם הם החירות להשתכר מחד וההתחייבות לדאוג לרמת חיים סבירה לכל חבר?

 

ההתחבטות סביב דילמה זו באה לידי ביטוי במבנה השינוי באורחות החיים הנקבע בתקנון.

 

יש קיבוצים אשר רואים ערך בכך שלא ייווצרו פערי הכנסות גדולים מדי בין החברים, ולכן הם מטילים "מס-איזון" על חברים המשתכרים יותר מאחרים. מאידך, יש קיבוצים הסבורים שהחובה לדאוג לרמת חיים סבירה לכל חבר ("רשת ביטחון") הינה ערך מרכזי ולכן המיסוי אצלם ממוקד ב"מס עזרה הדדית", וכן הלאה. המשותף לכלל הקיבוצים הינו ההתחייבות לסייע ולדאוג לזקנים, לחולים, לחסרי הישע ולאלו שלא משתכרים לפחות שכר מינימום.

 

אלו הם, למעשה, גם ערכי הליבה של הקיבוץ המתחדש כפי שנחשפו מתוך הדיון הציבורי המתנהל בכל קיבוץ שמבוצע בו שינוי. בהתאם, כללי שיוך הדירות, שיוך הנכסים היצרניים והקליטה לחברות מושפעים מאוד מהדיון הערכי שפורט למעלה. למשל, דיון מאוד רציני מתנהל, והוא צפוי להמשיך להתנהל עוד זמן מה, בשאלת היקף העזרה ההדדית הבסיסית והמשותפת לכלל החברים, ותיקים וחדשים כאחד.

 

קיומו של דיון שכזה נובע ישירות מהשינוי המהותי ביותר, שהוא תמצית הקיבוץ המתחדש: התחדשות של חופש הבחירה של האנשים, חברי הקיבוץ, לחיות באורח חיים זה ולא אחר.

 

מטבעם של דברים, כאשר הבחירה היא בידי האנשים ואין כפייה – הכל דינמי ופתוח.

 

מכיוון שכך, ומכיוון שהערבות ההדדית נשענת בעיקרה על תשלומים מרצון של החברים, העניין תמיד נמצא במבחן הנכונות של הציבור לתרום מכיסו לטובת חבריו הנזקקים לעזרה.

 

התקנון כמסמך חדשני ומעודכן שהוצאו מתוכו סעיפים מיושנים

 

תקנוני העבר היו מלאים במלל הצהרתי בדבר ייעודו של הקיבוץ בכל תחום ותחום, מחינוך ועד יישוב הארץ. תקנון מעודכן ייטיב לעשות אם ימתן במעט את היומרנות הקיימת בתקנוני הקיבוצים, במקביל לניקויו מכל הסממנים הטוטליטריים ביחסים שבין הקיבוץ לבין החברים.

 

התקנון כמבטא ערכי ניהול והתנהלות

 

בתקנון הקיבוץ מעוגן המבנה הארגוני הבסיסי של הקיבוץ, מוסדותיו, דרכי בחירתם של בעלי תפקידים ואופן קבלת ההחלטות במוסדות השונים של הקיבוץ.

 

גם כאן, ההתמודדות עם השינוי יצרה מעורבות ובירור מעמיק, שיאפשר בחינה יסודית של כל אותם נהלים אשר ארגון לא יכול להתקיים אם לא ירועננו ויחודשו מעת לעת. חשוב לראות, כי לא רק שהמבנה הארגוני הבסיסי של הקיבוץ לא קרס עם השינוי, אלא ההיפך הוא הנכון: הוא אף התחזק למדי ונכון להיום קל יחסית למצוא חברים המתנדבים לשרת במוסדות הקיבוץ, ואסיפות הקיבוץ הינן שוב מוקד עניין לחבריו.

 

התקנון כמבטא את התחדשות ההסכמיות שבין החברים לבין עצמם ולבין הקיבוץ

 

הטיפול בדרך שפורטה בתקנון הקיבוץ מביא את חברי הקיבוץ, הלכה למעשה, לחדש את ההסכם הכתוב(!) בינם לבין עצמם ובינם לבין הקיבוץ בכל הנוגע למחויבות ההדדית של האחד כלפי חברו.

 

באופן פרדוקסלי, דווקא ההקפדה היתירה שנודעה מצד מתנגדי השינוי על שינוי התקנון ברוב הנדרש חייבה את הקיבוצים לחריש עמוק ולגיוס של הסכמה רחבה בתוכם בכלל ובפרט בקשר עם ערכי היסוד שעליהם תתבסס מכאן ואילך החברה הקיבוצית המתחדשת.

 

חשוב מאוד להביא בחשבון, כי במקביל להתחדשות ההסכמים שבין החברים לבין עצמם ולבין הקיבוץ, מתפתחות סחבות לא מעטות הנובעות מניהול איטי, לא מקצועי ואף חובבני של תהליכי השינוי בקיבוצים. ניהול שכזה הוא הגורם העיקרי לפריצת סכסוכים בקיבוץ המתחדש.

 

הדוגמאות הרווחות בקשר לכך הנן המקרים הנובעים מעיכובים ומהתמשכות תהליכי שיוך הדירות לחברים בכל הנוגע להגדרת זכויות החבר (ויורשיו) בדירתו וזכותו של החבר לנהוג בדירה מנהג בעלים. כאן, על אף שהתקנון לא קובע מועד לביצוע המהלך, ועל אף שבתי המשפט נוטים לתמוך כמעט באופן אינסטינקטיבי בטענת הקיבוץ, כי מדובר במהלך ארוך ומסובך ולכן האיטיות מוצדקת, קרוב מאוד היום בו יימצא עותר אשר יתעמק קצת יותר בתהליכים שמנהל הקיבוץ ויגרום לכך – בעתירה מדויקת וברורה – כי השלמת שיוך הדירות, לוח הזמנים לכך והתנאים, ייכפו על הקיבוץ, על אף כל הכתוב בתקנונו, וזאת עקב מה שראוי לעיתים להיקרא שימוש לרעה בכוח הרוב. 

 

סיכום

 

במסגרת תהליך השינוי המבני הפך קיומו של התקנון והדיון בתכנית לחוט השדרה המקשר בין כל חלקי האורגן, שהינם הקיבוץ המתחדש וחבריו, ומאגד אותם.

 

התקנון הוא הסדן שעליו נבחנים הערכים עליהם מושתתים כיום חיי הקיבוץ והוא היסוד שעל גביו נבנית קומת החזון וקומת ההגשמה.

 

 

תם ולא נשלם

 

בנימה מעט אישית אבקש לסכם עוד קצת.

 

התנועה הקיבוצית חוגגת מאה שנים להיווסדה והקיבוץ מתחדש עשור לתחילתו.

 

בסדרת המאמרים, שמאמר זה מסיים, ניסינו להביא בפני הקורא מעט מהמורכבות הרבה הכרוכה בקיומו של ארגון מדהים למדי בעת הזו, הוא הקיבוץ.

 

לאחר שהקיבוץ הוכיח, כי ההספדים אודותיו היו מוקדמים מדי, מוטל עליו כעת נטל ההוכחה להראות, כי ביכולתו לנהל חיי שגרה המשלבים בתוכם עזרה הדדית, קליטה, דאגה לזולת ופיתוח אישי, חינוך, תרבות, איכות חיים וישוב מתפתח ומשגשג.

 

אין זה מובן מאליו, שהדברים יכולים להתקיים לאורך זמן וברור שלא יתקיימו אם לא ניתן כולנו את הדעת עליהם ועל טיפוחם ופיתוחם.

 

ימים יגידו.