מבוא
שורה של נושאים, שעניינם ביחסים שבין המדינה לבין הקיבוצים ולבין חברי הקיבוצים, מגיעים בתקופה זו להכרעה.
נציג בקצרה את הנושאים העיקריים ובהמשך נדון בהם אחד לאחד. 1. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") עומד בפני הצורך להתמודד עם הכרעת בית המשפט הגבוה לצדק בעתירות שהוגשו בקשר עם החלטה 979 של מועצת מקרקעי ישראל. , 2. משרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל עוסקים באינטנסיביות בגיבוש הסדר, שמטרתו קיבוע עליונותה של זכות הווטו של מינהל מקרקעי ישראל לגבי בקשות למתן היתרי בנייה. 3. משרד הפנים מנסה לקדם קביעה מחדש של גבולות שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות מתוך מגמה להעביר שטחי שיפוט מהמועצות האזוריות (קיבוצים ומושבים) למועצות המקומיות ולעיריות, על מנת להגדיל את ההכנסות מארנונה אצל האחרונות.
יישום החלטה 979 על-ידי המינהל
סעיף 7.1 להחלטה 979 קובע, כי:
"לאור מורכבות ההסדרים הקבועים בהחלטה, יישום ההחלטה מותנה בקבלת תקציב אשר יאפשר מימושה בהתאם להמלצות היועץ הארגוני שהועסק למטרה זו. ועדת התקציב תגיש למועצה הצעתה בדבר התקציב הדרוש ליישום החלטה זו."
נוסח זה לא השתנה גם עם קבלת ההחלטה שעדכנה את החלטה 979 – החלטה 1155 שנתקבלה ביום 6.7.08.
למיטב הידיעה הציבורית, המלצות היועץ הארגוני שהועסק על-ידי המינהל (שזהותו לא ידועה) המוזכר בסעיף 7.1 להחלטה 979, בקשר ליישום ההחלטה, אם ניתנו כאלה, מעולם לא פורסמו ברבים. כמו כן, החלטת מועצה המאשרת תקציב למימוש החלטה 979 מעולם לא התקבלה, ובכל אופן, לא פורסמה.
על כן, סביר להניח, כי אף אם קיימת היערכות ליישום החלטה 979, היא נעשית ללא דיאלוג עם הציבור לגביו ועליו היא אמורה לחול, ועל כן, תהיה אשר תהיה הכרעת בית המשפט הגבוה לצדק, מינהל מקרקעי ישראל איננו ערוך ליישום ההחלטה.
עליונות המינהל בנושא בקשות להיתרי בנייה
נושא זה הפך להיות עיסוק מרכזי של רשויות רבות. כך, בעת ובעונה אחת יושב בית המשפט המחוזי על המדוכה במספר תיקים שהגיעו לפתחו בעניין זה; המועצה הארצית לתכנון ובנייה יוזמת תיקון לתקנות התכנון והבנייה הרלוונטיות, שיעגנו את עליונות המינהל בנושאים אלו; במסגרת הסכמים קואליציוניים יש הסכמה לבטל את הצורך בחתימת המינהל רק במקרים בהם אין סכסוך כספי (עמדה בעייתית מבחינה חוקתית, המקנה כוח עודף ולא ראוי למינהל), וכן הלאה.
כפי שהדברים נראים כיום, גם בנושא זה מתפתח מאבק של ראש בראש על הכל או לא כלום.
גבולות השיפוט של המועצות האזוריות
נושא זה מעסיק את משרד הפנים ושריו השונים מזה כמה שנים. שר הפנים היוצא, מר מאיר שטרית, פעל לצמצם את גבולות המועצות האזוריות, במטרה להעביר שטחים המניבים ארנונה משמעותית לערים ולעיירות הפיתוח. ההסכם הקואליציוני החדש בין סיעת הליכוד לסיעת העבודה, שנחתם ביום 24.3.09, מבקש לעצור מגמה זו ו"להחזיר עטרה ליושנה", באמצעות שילובו של סעיף פרוצדורלי בהסכם, שמטרתו לאפשר הגשת ערעורים למליאת הממשלה על החלטות של ועדות השרים לענייני פנים ושירותים בנושא גבולות המועצות האזוריות.
הגורמים האינטרסנטיים ומארג האינטרסים
בשלושה הנושאים שהוצגו לעיל מתנהל ויכוח מר המערב אינטרסים מגוונים, ובדרך כלל מנוגדים.
הגורמים האינטרסנטיים הם רבים וכוללים את מינהל קרקעי ישראל, משרד הפנים, משרד האוצר, משרד המשפטים, רשם האגודות השיתופיות, פוליטיקאים המתנגדים לתנועה הקיבוצית, פוליטיקאים המייצגים את התנועה הקיבוצית, ראשי מועצות אזוריות שבתחומן מצויים הקיבוצים וחברי קיבוצים.
זיהוי מארג האינטרסים על רקע הנושאים המרכזיים שהוצגו
בשלוש הסוגיות שתוארו תשאף הפקידות הבכירה למיקסום הכנסות המדינה, למיקסום הכוח המצוי בידי המדינה לאכוף את גביית ההכנסות האמורות ולהקטנה מירבית של כוחה של התנועה הקיבוצית.
מכאן, שניתן לצפות לכך שפסק הדין שעתיד להתקבל בבית המשפט הגבוה לצדק בנוגע להחלטה 979, ייושם רק אם הוא יותיר בידי המדינה נתח כלכלי ראוי לציון; בקשות להיתרי בנייה ימשיכו לשמש כמכשיר למניעת הקליטה בקיבוצים, צמיחתם והתפתחותם, אלא אם ישולמו התשלומים הנדרשים על ידי המינהל; והניסיון לצמצם את גבולות השיפוט של המועצות האזוריות יימשך.
ראשי המועצות האזוריות יחתרו להותרת גבולות שלטונם המקומי על כנם, כאשר בתמורה לכך, יוותרו על המאבק המתנהל כנגד השלטון המרכזי לפיתוח היישובים והעסקים המצויים בתחומם.
בכל הנוגע לפוליטיקאים המצדדים בתנועה הקיבוצית, הרי שבניגוד לשמועות הרווחות, לתנועה הקיבוצית אין כמעט ייצוג בממשלה, בכנסת או במוסדות אחרים של המדינה.
לעומת זאת, פוליטיקאים המתנגדים לתנועה הקיבוצית יש בשפע, ופעילותם ניכרת בתחומים רבים. במסגרת זו ניתן למנות מחד את נציגי המושבים, המשתמשים בקיבוצים ובחבריהם כשק חבטות החוסם את הביקורת המופנית כלפיהם, ומאידך, את נציגי תנועות השמאל הרדיקלי (הקשת הדמוקרטית, האגודה לצדק חלוקתי ואחרים), הרואים בקיבוצים ובחבריהם "קולוניות זרות" שיש לכרסם בזכויותיהן.
חברי הקיבוץ אדישים, בדרך כלל, לסוגיית גבולות המועצה האזורית אליה משתייך קיבוצם, שכן הם לא הנהנים העיקריים מן הארנונה שנגבית בתחומי המועצה. בנוגע לסוגיית היתרי הבנייה ובאשר לגורלה של החלטה 979 – חברי הקיבוץ יתמכו בכל הסדר שיאפשר להם לקבל זכויות בבתיהם במחיר סביר, ולדורות ההמשך (ילדיהם, נכדיהם וכו`) – לבוא ולהתיישב בקיבוץ.
להלן טבלה המסכמת את האמור עד כה:
ניתוח מארג הכוחות הפועלים
ניתוח פשוט מראה, כי לחבר הקיבוץ אין מגן. הוא ניצב למעשה לבדו מול גורמים אדירי כוח הפועלים נגדו (הפקידות הבכירה), כאשר בניגוד מוחלט לרושם הקיים לעיתים אצל הציבור הישראלי, אין לחבר הקיבוץ מערכות פוליטיות – או אחרות – הדואגות לו או מגינות עליו.
באופן פרדוקסלי, אין נקודות מחלוקת מהותיות או עקרוניות בין הפקידות הבכירה לבין חברי הקיבוץ. חברי הקיבוץ מוכנים ומעוניינים לשלם עבור בתיהם ועבור הקליטה בקיבוץ, והדילמה הינה רק בנוגע לסכומי הכסף שייגבו.
יחד עם זאת, בשל היעדר המידתיות של מנסחי החלטה 979 וההתגייסות הטוטלית כמעט של גורמים שלטוניים לבלום את הבנייה בקיבוצים, נוצר מצב בו חברי הקיבוץ, בלית ברירה, צריכים לקום ולהיאבק על זכויותיהם.
עדיין, באופן מפתיע, עמדתם הבסיסית של חברי הקיבוץ בדבר נכונות גורפת לכל הסדר סביר, היתה ונותרה בעינה.
מהו ההסדר הסביר?
הסדר סביר חייב, בראש ובראשונה, להוציא את חברי הקיבוץ מתפקידם כבני ערובה וככלי משחק במשוואות האינטרסים המגוונות שתוארו לעיל.
הוצאת חברי הקיבוץ ממשוואות אלו, אין פירושה שיש ליתן להם פטור גורף מתשלום דמי היוון – להם, לילדיהם, נכדיהם וניניהם – אלא שיש לקבוע מחיר שהוא סביר והוגן (שאינו מפלה אותם לרעה ביחס להסדרים דומים אחרים למגורים הקיימים בישראל) – לחברים הוותיקים לחוד, ולחברים החדשים והצעירים לחוד.
על מנת לקבוע, מהו מחיר סביר והוגן שישלם חבר הקיבוץ עבור מגרש למגורים, ניתן להשוות בין הסיטואציה האמורה לסיטואציה של פיצול מגרשים – אשר בשתיהן מדובר בפועל בהקצאה חדשה של זכויות בקרקע ובהפרדת נתח מסוים ממסת הנכסים הכוללת של הקיבוץ וייחודו לטובת חבר הקיבוץ. בהתאם לעיקרון זה ניתן לומר, כי הסדר ראוי וסביר, אשר יאפשר לחברי הקיבוץ לשלם את הנדרש מהם ולהמשיך בחייהם, יהיה הסדר אשר ישמר את ההבחנה בין חברי קיבוץ ותיקים לבין חברי קיבוץ צעירים וחדשים, ולפיו חברי הקיבוץ הוותיקים ישלמו דמי היוון בשיעור הקבוע במבצעי ההיוון במגזר העירוני (3.75%) ואילו הצעירים והחדשים ישלמו בהתאם לשיעור המקובל בעת פיצול מגרשים.
הסדר בהקשר זה עשוי לשמש אף כקרש הצלה עבור מינהל מקרקעי ישראל, אשר איננו ערוך להתמודד עם האתגר של יישום החלטה 979.
כאשר ייקבע הסדר הולם ביחס לסכומי הכסף שישולמו (וכאמור, אין ויכוח על עצם התשלום), תיפתר המחלוקת גם ביחס להיתרי הבנייה ובאשר לגבולות הרשות המקומית.
לסיכום
לא ניתן להגיע להסדר נורמטיבי וישים ללא נכונות והסכמה מצד הפקידות הבכירה, אשר היא המייצגת, הלכה למעשה, את המדינה. כך, גם לא ניתן יהיה להגיע להסדר אם חברי הקיבוץ לא יאמינו כי אכן מדובר בהסדר הולם וראוי.
האם ניתן להגיע להסדר סביר והאם קיימת אפשרות ממשית לניהול הידברות עניינית בין הצדדים, אשר תשא פרי – ימים יגידו.